שינוי פרדיגמטי

רבים מקוראי הבלוג הזה הם בתהליכים של כתיבת עבודת מחקר בתואר מתקדם. כמי שסיים אך לאחרונה את הסאגה שנקראת 'דוקטורט' (וזה הזמן לצאת בקריאה נרגשת למנהלי האתר לעדכן את קורות החיים של כל הדוקטורנטים שהפכו לדוקטורים, ובראשם ד"ר יובל רויטמן המאוד טרי מזל טוב) חיפשתי תמיד חומרים הנוגעים לכתיבה ותהליכי כתיבה של עבודת דוקטורט, ואני שמח לספק כאן תובנה קטנה שליוותה אותי בהליך הזה.

הרשת מלאה במחשבות ותובנות, טיפים ועצות, של כותבי ומסיימי כתיבת דוקטורט, והנה למשל שלוש נקודות ראות מעניינות וגם קצת מייאשות, שתיים מהן של כותבות קבועות באתר הזה. איילת עוז הייתה מוסרת אחת מכליותיה כדי לסיים עם זה ולחזור לחיים (לאחרונה נפגשתי עם ד"ר עוז והתרשמתי ששתי כליותיה עדיין ממוקמות היטב בגופה), שרון חלבה-עמיר מספרת על רגעי המשבר ונותנת תובנות מעשיות, אמיר חצרוני סתם מייעץ 'אל תעשו דוקטורט', ויש עוד הרבה מאוד. אני לא מתכוון לייעץ כאן אם 'תעשו דוקטורט' או 'אל תעשו דוקטורט' או לתת טיפים. אני רק רוצה לכתוב כאן על מה ששמתי לב אליו בתהליך הדוקטורט, וראיתי הרבה מאוד אנשים עוברים, וזה משבר שינוי הפרדיגמה שמגיע בדרך כלל כמה חודשים אחרי הגשת הצעת המחקר, עמוק בתוך הכתיבה. עד כמה שאני יודע אני הראשון שכותב על זה. רעיון לדוקטורט.

בשנים שהייתי דוקטורנט הייתי מאוד פעיל באירגון כנסי דוקטורנטים, ואני יכול לומר שיש לי ראייה טובה של הנושאים ה'טרנדיים' בדוקטורטים משפטיים. יש כמובן את הדוקטורטים הקלאסיים במשפטים, שלא חורגים מגבולות הדיסציפלינה, וזו הליבה של תכניות הדוקטורט, הלחם והמים.  אבל הרבה מאוד, והם השמנת והתותים, משתדלים להיות אינטרדיסציפלינריים, ולתת נקודות ראות שונות מ'משפטים ו…' ועד '…ומשפט'. ראיתי דוקטורטים שעוסקים בספרות ילדים שנכתבו בפקולטה למשפטים, ובהצדקה מלאה. הדוקטורט שלי עצמי היה בהנחייתה של היסטוריונית (אך בעלת הבנת עומק בפילוסופיה של המשפט שנדיר למצוא אצל משפטנים מהשורה). גם כתיבה על ה'הארד קור' של המשפט חייבת לגעת בתחומים אחרים – מדעי הרוח, מדעי החברה, סוג כלשהו של מדע מדוייק, מהמדעים הפורנזיים ועד מתימטיקה וסטטיסטיקה. הענקת התואר PhD היא מוצדקת. אנחנו אמנם דיסציפלינה מובחנת, אבל אנחנו לא עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, וודאי שאיננו אי. הפעמונים מצלצלים גם בשבילנו.

אז יצאנו לדרך ואנחנו כותבים דוקטורט במשפטים. ואספנו ביבליוגרפיה ראשונית שמתאימה פחות או יותר לתזה שלנו. קצת קשה לנו לחפש דברים שסותרים את התזה שלנו, כי אנחנו צריכים דבר ראשון לבסס אותה וזה טבעי. ובגלל שיש לנו תואר ראשון וגם שני במשפטים, אנחנו מכירים קצת את מישל פוקו או ז'אק דרידה מקריאה עצמית או מקורס שלקחנו בפקולטה שליד, אבל לא ממש לעומק. אנחנו מתייחסים אליהם בעיקר כקישוט. כדי שנוכל לומר שאנחנו גם קצת סוציולוגים וקצת אנתרופולוגים וקצת פוסט מודרניסטים. גם טפיחה קטנה על האגו, וגם – סוציולוגיה, אנחנו יודעים מי לומד את זה, נכון? כל החבר'ה שלא התקבלו כמונו לחמש נקודות מתימטיקה בתיכון ואחרי כן למשפטים. אין משהו שהם יכולים לדעת ואנחנו לא.

אבל אם אנחנו באמת רציניים אנחנו נתקלים באיזה שלב במאמר שדופק לנו את התזה. שם, בצד. כי הדיסציפלינה שליד – סוציולוגיה, היסטוריה, אנתרופולוגיה, מדע המדינה, ספרות, היא רבת היקף. כי התחלנו מביבליוגרפיה מצומצמת שנועדה  לתמוך את התזה שלנו, וכי במקומות האלה מקובל לתקוף נקודה מעשרים זוויות, ובחיפוש הראשוני מצאנו רק שבע עשרה, והשארנו שלוש בצד ככה להמשך. ולרוב אין לנו השכלה מסודרת שתביא אותנו למקומות האלה כבר מהתחלה. טבעי שזה קורה באמצע הכתיבה. אחרי שעברנו את הסאגה של אישור הצעת מחקר. ופתאום אנחנו עומדים בפני המאמר, המחקר, הרעיון הספר, שאומר בדיוק ההיפך ממה שאנחנו חושבים, וגם מבסס את זה ברמה שקשה להתווכח איתה. לי זה קרה לא עם מאמר ולא עם ספר אלא עם דיסציפלינה שלמה של אנתרופולוגיה של המשפט שיצאה מנקודת ראות הפוכה לגמרי לשלי, וגוף שלם של מאמרים של אנשים נורא חכמים שלא הכרתי.

המנחה הנורא חכמה שלי מדברת על התייחסות קנטיאנית לכתיבה. יש שלוש דרכים להתייחס לדבר כזה. בעצם ארבע. האחת היא להתעלם. השנייה היא לקבור את זה בהערת שוליים נוסח 'אך ראו:…'. השלישית והרביעית היא להסתכל לזה בעיניים ולהתמודד. מה שכנראה קאנט היה עושה. אם מפרשים נכון את הציווי הקטיגורי. משהו שקשור בלומר אמת בכל מחיר.

אני חושב שמהדרך הראשונה והשנייה יוצא דוקטורט די גרוע. יש גם סיכון, שגם אם אתה והמנחה שלך לא הכרתם את המאמר הקטן והמגעיל שאומר בדיוק ההיפך ממה שאתם רוצים להגיד, אז הבודק של הדוקטורט יכיר אותו. אבל אנחנו כאן בקטע אחר לגמרי. אם עושים משהו צריך לעשות אותו כמו שצריך. נכנסנו לעניין, השקענו זמן ומאמץ. תמיד נדע שלא עשינו עד הסוף. אני לא הייתי יכול לחיות עם דבר כזה. זה היה הזבוב בשמן המשחה או הקוץ באליה או הדבר הקטן והמעצבן שהיה גורם לי להרגיש רע עם עצמי אפילו אחרי קבלת התואר. כאן נכנסים לעניין של מוטיבציות לכתיבה. יש הרבה. שלי הייתה בעיקר להגיד משהו ברור וצלול ולהגיד אותו באופן סמכותי ועד הסוף. זה לא הולך עם לקבור את האופוזיציה בהערת שוליים.

אז יש שתי דרכים קנטיאניות להתמודד עם זה. האחת היא להתמודד עם הטיעונים לגופם ולנסות לסתור אותם. השנייה היא לקבל את התזה הסותרת ולבצע שינוי פרדיגמה באמצע הכתיבה. זה כמו לעשות יו טרן באמצע מירוץ מכוניות. או בעלייה מאוד איטית עם סמיטריילר בכביש חד מסלולי. אבל עשיתי את זה. או שניסיתי לעשות את זה.

אני לא היחיד שזה קרה לו. זה קורה בדוקטורטים טובים באמת, כי דוקטורטים טובים באמת תמיד מחפשים לסגור את הפינה התיאורטית, ולחפש עוד ספר ועוד מאמר, ותמיד להיות פתוחים לביקורת, והביקורת הכי קשה צריכה להיות הביקורת העצמית. ראיתי את זה קורה כמה וכמה פעמים בדרגות חומרה שונות. שלי הייתה בינונית, זאת אומרת קריאה מטורפת במשך שלושה ארבעה שבועות. הפסקת כתיבה מיואשת במשך חודש, ופגישה עם המנחה לצורכי איפוס וחזרה למסלול. ואולי אנחנו לא כל כך אוהבים את הגל ומרקס, אבל זה תהליך דיאלקטי, ודיאלקטיקה זה טוב.

אז אני לא רוצה לתת כאן עצה מעשית נוסח 'תכתבו' או 'אל תכתבו' או 'תקחו עורך לשוני' או 'תקחו שני מנחים' או 'תקחו מנחה אחד'. אני רק רוצה להגיד שמי שלא מוכן נפשית לקטע הזה (שימו לב שבפיסקה הקודמת מתוארים חודשיים של מתח לתי נסבל במילים מאוד עדינות) שיחשוב טוב מאוד לאן הוא נכנס, ובהצלחה. אני לא יודע אם יש כאן את המייל שלי, אבל זו לא בעייה להשיג אותו ממיליון ואחד מקומות. אם מישהו רוצה להחליף מחשבות או לקבל עצות או סתם לקטר – אני שם.